<h1>שו"ת התשב"ץ ח"א סימן ס"ז</h1>
<h2>דף נז.</h2>
שאלת להודיעך דעתי אם איסור טריפה נוהג במוקדשין אם לאו. וכללת בשאלתך אם איסור הסירכות הוא דבר תורה או מפני גדרן של חז"ל דוקא, ואם כן הוא שמדרבנן הם אם הם נוהגות במוקדשין אם לאו, לכשתמצא לומר שאיסור טריפה נוהג בהם בטריפות דאורייתא. והארכת בזה, ודעתך נוטה שהסירכות בין בחולין בין במוקדשין אסורות דבר תורה. והבאת בזה ראיות לבני אדם הבועטים והמתפקרים כנגד חז"ל, שאומרים שהם ז"ל גזרו עלינו גזרות שאין אנו יכולין לעמוד בהם, שאיסור הסירכות גורם הפסד ואיבוד גדול בממונם של ישראל. ואתה הקהית את שיניהם בראיות מדברי המחברים ז"ל, שאין תלונותיהם בזה על חז"ל כי אם על השי"ת. ורצית לעמוד בזה על האמת בראיות מהתלמוד, שגם אתה רפויי מירפא בידך. והנה שאלתך חסירה דקדוק אחד שלא הרגשת בו, והוא שאף אם תמצי לומר שאיסור הסירכות הוא מן התורה אם אנו חייבים לחזור אחריהם ולבדקם אם לאו, דשמא אין הדין נותן כן אלא שאם תבוא לידינו נאסור אותה ואם לאו אין אנו חייבין לבדוק אחריה, כמו שאין אנו בודקין אם ניקב קרום של מוח או ניקבו הדקין, אף על פי שאם נמצאו נקובין הם אסורין.
תשובה לענין המוקדשין הדבר ברור שבהמה טריפה אסורה לגבוה. ובקודשים שיש בהם חלק הדיוט אין צריך ריבוי הכתוב, דודאי משום חלק הדיוט אסורה, ואפילו בקודשים שהם לכהנים כחטאת ואשם, וכל שכן בקודשים שהם לבעלים כשלמים וכיוצא בהם. וראיה לדבר מדאמרינן בפרק התכלת [מנחות מ"ה ע"א] כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים, כהנים הוא דלא יאכלו הא ישראל יאכלו, אמר רבינא סלקא דעתך אמינא הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו תשתרי נבילה וטריפה, קמשמע לן. ומכאן שלא מצינו לכהנים היתר באיסור נבילה וטריפה אלא במליקה בלחוד שעשה בה מעשה נבילה, אבל שאר איסורי נבילה וטריפה לא אישתרי כלל לגבייהו, וכל שכן לגבי ישראל, שאפילו מליקה המותרת לכהנים אסורה לישראל. וכיון שכן, בקודשים שיש בהם חלק הדיוט בין כהנים בין ישראל, הדבר ברור שאיסור טריפה נוהג בהן כבהמות חולין, ולא היתה התורה צריכה ללמדנו שנוהג בהם איסור טריפה. ואם כן אותה ראיה שהבאת שבקרבן פסח הוא נוהג איסור טריפה אינה מספקת לעיקר השאלה בזה, שמא משום חלק הדיוט הוא נוהג בה איסור טריפה. אבל בעולה שכולה לגבוה עדיין היא השאלה במקומה עומדת, דקרא [שמות כ"ב] דובשר בשדה טרפה לא תאכלו אין אכילת מזבח במשמע.
אבל בתורת כהנים [פרשה ב'] מייתי לה מריבויא דקרא, וכתבה רש"י ז"ל לברייתא בפירושיו בפרשת ויקרא [פ"א פס' ב'], ובגמרא מייתו לה לההיא ברייתא בפרק קמא דמנחות [ה' ע"ב]. והכי מתניא התם, תנו רבנן כשהוא אומר מן הבקר למטה, שאין תלמוד לומר, להוציא את הטריפה. פירוש דמן משמע מיעוטא, וכולהו מן דההיא פרשתא אתו למיעוטא, ומינייהו ממעטין רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ומילי אחריני, ואשתייר אם עולה קרבנו מן הבקר [ויקרא א'], ודרשינהו מן הבקר ולא כל הבקר למעט את הטריפה. וסופא דברייתא הכי הוא, והלא דין הוא, ומה בעל מום שמותר להדיוט אסור לגבוה, טריפה שאסורה להדיוט אינו דין שאסורה לגבוה, חלב ודם יוכיחו שאסורין להדיוט ומותרין לגבוה וכו', כשהוא אומר מן הבקר למטה שאין תלמוד לומר, להוציא את הטריפה. ובסופא דההיא סוגיא אמרינן דתלתא קראי אצטריכי למיסר טריפה לגבוה, חדא הא דאמרן, ואידך ממשקה ישראל דכתיב ביחזקאל [מ"ה ט"ו] ומפרשינן לה מן המותר לישראל, כלומר שאין מביאין לגבוה אלא מדברים המותרין להדיוט, ואידך כל אשר יעבור תחת השבט [ויקרא כ"ז] פירוש וטריפה אינה עוברת, ופירש רש"י ז"ל במסכת תמורה בפרק כל האסורין [כ"ט ע"א] כגון שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה, וכן פירש בפרק ראשית הגז [חולין קל"ו ע"ב] ובפרק מעשר בהמה [בכורות נ"ז ע"א], ומינה יליף שאר טריפות. ואף על גב דלחולין לא אצטריך קרא למיסר טריפה וכדכתיבנא, ומעשר בהמה כחולין הוא, אפילו הכי אצטריך ביה מיעוטא דגמרינן גזירה שווה מיניה לקודשים בפרק בתרא דבכורות [נ"ז ע"א], דכתיב הכא תחת השבט וכתיב במוקדשין תחת אמו [ויקרא כ"ב], ודייני גזירה שווה דתחת תחת. וצריכי הני תלתא קראי, דאי ממשקה ישראל הוה אמינא דוקא טריפה מן הבטן כגון שנולדה בעלת חמש רגלים, כמו שאמרו בפרק בהמה המקשה [חולין ע"ב ע"ב] שלא היתה לה שעת הכושר, דומיא דעורלה וכלאי הכרם דקרא דממשקה ישראל דרשינן ליה בהכי פרק אלו עוברין [פסחים מ"ח ע"א], משום הכי איצטריך כל אשר יעבור תחת השבט למיסר אפילו נטרפה אחר שנולדה. ואי מהאי קרא לא הוה אסרינן אלא היכא דנטרפה ואחר כך הקדישה, דבשעה שהקדישה לא היתה ראויה לעבור תחת השבט, אבל הקדישה ואחר כך נטרפה הוה אמינא דתשתרי, קמשמע לן מן הבקר להוציא את הטריפה. ואפילו ולד טריפה קאמר ר' אליעזר בפרק אלו טריפות [חולין נ"ח ע"א] ובפרק התערובת [זבחים ע"ד ע"ב] דלא יקרב לגבי מזבח, ורבי יהושע דשרי טעמיה משום דסבירא ליה זה וזה גורם מותר, אבל בטריפה עצמה מודה. ובזבחים פרק המזבח [פ"ד ע"א] ובתמורה פרק כל האסורין [כ"ח ע"א] ומייתו לה בפרק הערל [יבמות פ"ד ע"א] ובזבחים פרק התערובת [ע"א ע"א] ופרק פרת חטאת [שם קי"ב ע"א] ופרק טבול יום מני טריפה בהדי רובע ונרבע שפסולין למזבח, ובמנחות פרק התודה [ע"ח ע"ב] שנינו שחטה ונמצאת טריפה לא קדש הלחם. ואם תאמר שאין נוהג בקודשים אלא טריפות של דרוסת הזאב, אבל טריפות הבא מחמת חולי לא אסרה אותו התורה בקודשים, הא ליתא, דהא בגמרא בפרק קמא דחולין [י"א ע"א] בעינן למגמר דאזלינן בתר רובא מראשה של עולה, דאמר קרא [ויקרא א'] ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים, ואמרינן וניחוש שמא ניקב קרום של מוח, כלומר ומדלא חיישינן להכי מכלל דמדאורייתא אזלינן בתר רובא ורוב בהמות אין קרום של מוח שלהם ניקב, הא לאו הכי הוה אסרינן לה. ושמעינן מהכא דכולהו טריפות הנוהגות בחולין נוהגות במוקדשין, ואין זה צריך ראיות אחרות.
